האנשים הבריאים ביותר בעולם

איך לחיות הרבה שנים, עם הרבה אושר וכמעט ללא מחלות? – סיכום הספר "בריא בן 100" מאת ג'ון רובינס / (עריכה: הילה רוטברג)

החוקרים ד"ר אלכסנדר ליף, ד"ר מקוטו סוזוקי, ד"ר ברדלי וילקוקוס ד"ר קרייג וילקוקוס, ד"ר מיגל סלבדור, ד"ר דיוויד דיוויס, ד"ר מזס, ד"ר שוטו גוגוגיאן, ד"ר סולה בנט וחוקרים נוספים חקרו את התרבויות בהן חיים האנשים הבריאים ביותר בעולם: באבחזיה (קווקז), בוילקבמבה (אקוודור), בהונזה (פקיסטן) ובאוקינאווה (יפן).

לפי המחקרים השונים שנערכו בקהילות אלו נמצא כי האנשים שם חיים עד גילאי 100 ואף יותר, ללא מחלות כמעט בכלל. מחלות שנראות לנו כדבר רגיל ובלתי-נמנע כמו מחלות לב וכלי דם, סרטן מסוגים שונים, אוסטיאופורוזיס, שיגרון, שברים, אלצהיימר, קשיי נשימה בעת המנוחה, אסתמה, קדחת השחת, השמנת-יתר, ליקויי ראייה, עששת שיניים, יתר לחץ דם, צליעה ועוד, הן דבר נדיר אצלם. כך גם תדירות תופעות כמו הקרחה, שיערות לבנות ותסמיני "גיל המעבר" בקהילות אלה.

אבחזיה, קווקז.
"מחלות אינן נחשבות דבר מקובל או טבעי אפילו בגיל מבוגר מאד" (ד"ר סולה בנט על הקהילה האבחזית)
היישוב ממוקם על הר, בו צועדים באופן יומיומי מס' קילומטרים כדי להגיע ממקום למקום בתוך היישוב. רוב התושבים עוסקים בחקלאות ובשאיבת-מים גם בגילים מבוגרים, כך שהכושר הגופני שלהם הוא מעולה. בשנת 2005 התפרסם בעיתון "Journal Of Epidemiology and Community Health" מחקר בו נמצא שאנשים הגרים בהרים מאריכים חיים יותר מאלו שגרים בשפלה. החוקרים ציינו שילוב של פעילות גופנית מוגברת בשל הליכה על קרקע לא-ישרה עם סביבה דלה בחמצן כמה שמסביר את אריכות החיים ומיעוט מחלות-הלב.
ד"ר סולה בנט ציינה כי לאנשים באבחזיה יש מונחים או ביטויים ייחודיים לתיאור סבא וסבתא רבה עד 6 דורות אחורה, כשביטויים אלה משמשים רק לאנשים חיים(!).
לרוב, תושבי המקום הם רגועים מאד, חוץ מבמקרים יוצאי-דופן, צוחקים הרבה, בעלי חוש הומור ואנרגיה. תזונתם מבוססת בעיקרה על צמחים, וכמעט ובכלל אין בה מזונות מהחי, סוכר, מלח ומזונות מעובדים אחרים, הם אוכלים לאט ולועסים היטב את המזון, הם חזקים ורזים. רמת הכולסטרול הממוצעת של תושבי אבחזיה בני למעלה מ100 היא 98, כשבארה"ב, להשוואה, מדובר ב200.
הזקנים שם זוכים לכבוד ולהוקרה רק משום שהגיעו לגיל מבוגר. כשאחד החוקרים האמריקאים הסביר לקבוצת אבחזים, כי בארה"ב לפעמים נותרים הקשישים חסרי בית ורעבים, הוא נתקל בחוסר אמון. כמו כן, כשאדם חולה בקהילה זו, אנשים עוזרים לו ומנסים לשמח אותו, שירים עוזרים לכך. להגיד למישהו "אתה נראה זקן היום" – מחמאה בשבילם. אצל ילדים אין ממש את אפקט המרידה כפי שיש בתרבות שלנו. הילדים מעריכים את הוריהם, ולהיפך. אין מטילים שם לעולם עונש גופני על אף אחד.
הד"ר שוטו גוגוגיאן הטיל ספק בסיפורי האבחזים על הבריאות ואריכות הימים. אך אח"כ הוא נסע לבקר שם וראיין אותם, והשתכנע בצדקתם: לטענתו, כ-80% מכלל האבחזים שעברו את גיל 90 הם חברותיים ובריאים בשכלם. רק כ-10% סובלים משמיעה לקוייה, פחות מ-4% סובלים מראייה לקוייה.

וילקבמבה, אקוודור.
"הם עלולים למות מתאונה או ממחלה שבה הדביקו אותם מבקרים מבחוץ, אולם הם לעולם לא מתים מהמחלות הקטלניות שפוגעות בשאר תושבי העולם" (ד"ר דיוויד דיוויס על תושבי וילקבמבה):
עמק וילקבמבה שוכן בגובה 1400 מ'. הטמפרטורה שם נעה בסביבות 20 מעלות לאורך כל השנה, עם שינויים מעטים מאד בין העונות. בזמן שחיו שם 1,000 אנשים, נמצאו 10 אנשים שטענו כי עברו את גיל 100. ד"ר מזס שחקר את הקהילה טען שהם בני הגילים 85-95. אך אחרי 15 שנים נמצא ששניים מהרשימה עודם חיים. זאת בזמן שמזס טען שיהיה בלתי רגיל למצוא אדם אחד בן 100 בקהילה בעלת 1,000 תושבים! אנשים שם פעילים גופנית ועוסקים בשתילה, קצירה, הליכה מרובה. כשמישהו חש מדוכדך, מציעים לו להשתלב בפעילות, ולא לנוח. פתגם השגור בתרבותם הוא: "לכל אחד מאתנו 'שני רופאים' – הרגל השמאלית והרגל הימנית". גם בקהילה זו התזונה מבוססת בעיקר על מקורות צמחיים, וכמעט ללא מזונות מעובדים. בהשוואה לתזונה המערבית הם אוכלים מעט מאד קלוריות.
לפי גרייס הולסל, אמנית ידועה שחייתה מספר שנים בוילקבמבה, הקרינו הוילקבמבים תחושת בטחון עצמי. גרייס ביקשה משוטר מקומי לומר לה אילו סוגי פשעים אפשר למצוא בעמק, והוא השיב: "אין לנו כאן פשעים אמיתיים". יש לציין שהחברויות בין תושבי העמק הן עמוקות, כוללות השתתפות בשכול ובאושר וגם אכילה משותפת.

הונזה, פקיסטן.
"ככל שהדבר יישמע מופרך, מעיין הנעורים אכן קיים גבוה בהרי ההימלאיה… מקום שבו אנשים לא סובלים מהמחלות השכיחות כל כך בחברה שלנו, כמו מחלות לב, סרטן, דלקת-מפרקים, יתר לחץ דם, סוכרת, שחפת, קדחת השחת, אסתמה, בעיות כבד, בעיות בכיס המרה, עצירות או תחלואים רבים נוספים הרווחים כמגיפה בשאר חלקי העולם. יתרה מזו, אין שם בתי חולים, מוסדות פסיכיאטריים, בתי מרקחת, פאבים, חנויות טבק, משטרה, בתי כלא, פשעים, מקרי רצח וקבצנים" (ד"ר ג'יי הופמן)
היישוב ממוקם על הר בגובה כ-7.6 ק"מ מעל פני המים, כך שרמת הבידוד בין התושבים לשאר היישובים היא גבוהה. במשך כ2,000 שנה חיו שם בין 10,000 ל30,000 אנשים. בני המקום מדברים בשפה הבורושקסית, שככל הידוע אינה שייכת לשום משפחה מוכרת של שפות. בקהילה זו נהוג להיניק את התינוקות עד גיל 3 שנים לפחות.
החוקר אלכסנדר ליף טען על אחד הקשישים שסבר כי גילו 100: "הקשיש נראה רזה וקליל ועדיין עובד בשבירת סלעים שנועדו לבניית דרכים… נדהמנו לראות שלושה קשישים שעלו בשיפוע של 20-30 מעלות בלי לעצור או להפגין קושי כלשהו, שעה שאנו עצרנו מדי כמה צעדים כדי להשיב את הנשימה ולהרגיע את הולם לבנו… קשיש אחר, שהיה הסבל שלנו, נשא על כתפיו קופסא כבדה של צילום כבד. הוא ניתר איתה בדרך המסוכנת, כאילו הייתה עז הרים קלילה". ההונזים מצטיינים גם בטיפוס. הם מסוגלים לטפס בקצה של 65 ק"מ ליום כשעליהם ציוד רב על גבי הרי ההימלאיה, ע"פ ראש משלחת טיפוס.
ד"ר פאול דודלי וייט טען שיש בידיו הוכחות טובות לכך שגילם שלה גברים מבוגרים בהונזה נע בין 90-110 שנים.
מעט על החקלאות המתקדמת של ההונזים: ד"ר ג'יי הופמן מהחברה הגריאטרית: "יותר מכל הרשימו אותנו הטרסות שהשתרעו במרחבים שבעמק וטיפסו מעלה על מורדות ההרים… אפילו המהנדסים הטובים ביותר שביקרו בהונזה לא הצליחו להבין כיצד הצליחו ממציאי הטרסות לבנות את אלפי הטרסות, שכל אחת מהן זוכה להשקייה ע"י תחכום הנדסי שאין שני לו… אף שהן לא רשומות ככאלה, אני נוהג לחשוב שהטרסות האלו הן אחד משבעת פלאי העולם בשל תפארתן, הכשרון ההנדסי שהיה נחוץ לבנייתן והיכולת המדעית שגלומה בהן". החקלאות ההונזית היא אורגנית. נוכחות גחלים סביב השדות שאליהם שיערו שיגיעו החרקים דחתה את החרקים. הגחלים הם בעלי אלקליות גבוהה. כשהתפוררו הגחלים לתוך האדמה הם העשירו אותה בתכולת המינרלים הגבוהה שלהם. (האמריקאים מאבדים בכל 16 שנה 2.5 ס"מ של שכבת פני שטח לפני 200 שנה הייתה שכבת פני השטח ברוב שדות היבול של האמריקאים בעובי כ-50 ס"מ. כיום ברוב המקומות האדמה מגיעה לכ-15 ס"מ בלבד. ההונזים הסתמכו על אדמתם במשך 2,000 שנה והפכו אותה במשך הזמן לפורייה יותר.
בני ההונזה אוכלים רק מזון טבעי ובלתי מעובד. בקיץ כ80% מהאוכל נאכל ללא בישול והשאר עובר בישול קל. רק 1% מהתזונה שלהם מכיל בשר וביצים.
אין להם את האמצעים החשמליים שיש בתרבות המערבית, מה שבעצם גורם להם להיות פעילים מבחינה גופנית כל הזמן.

אוקינאווה, יפן.
"במחקר מצאנו שכלי הדם של הקשישים במצב טוב מאד ורמת הסיכון שלהם ללקות במחלות סרטניות הקשורות להורמונים נמוך מאד, מאחר שהשדיים,השחלות, בלוטת הערמונית והמעי הגס נהנים מבריאות טובה. יש להם עצמות חזקות, שכל חד, גוף רזה, גיל מעבר שחולף באופן טבעי, רמה בריאה של הורמוני מין, רמת מתח נמוכה ובריאות נפשית ופסיכולוגית יוצאת מן הכלל…" (צוות החוקרים: ד"ר מקוטו סוזוקי, ד"ר ברדלי וילקוקוס ד"ר קרייג וילקוקוס)
אוקינאווה היא המדינה הצפונית ביותר ביפן המורכבת מ-161 איים, בהם מתגוררים כ-1.4 מיליון בני-אדם. מאז שנת 1879 יש בכל עיר וכפר באוקינאווה מערכת לרישום משפחות המתעדת במדוייק לידות, נישואין ופטירות. על כן הטענות על אריכות ימים באוקינאווה אינן מוטלות בספק. ע"פ התיעוד, אוקינאווה היא הבית של האנשים הקשישים בעולם – 100 שנים ומעלה. במחקרים שנערכו על קשישים בני 100 ומעלה נמצא כי 95% מהקשישים המגיעים לגיל 100 לא סבלו מכל מחלה קשה עד לשנות ה90 של חייהם. במדינה זו חיים 15% מהקשישים בעולם שגילם עולה על 110 שנים, למרות שחיים בה רק 0.0002% מתושבי העולם כולו(!). יש לציין, שלמרות הבריאות הטובה שבאוקינאווה, זורמים שם 3 מהנהרות הנחשבים למזוהמים ביפן.
האוקינאווים מרבים לעסוק בפעילות גופנית המשולבת בחיי היום יום שלהם, המושג "פרישה" זר להם. החוקרים מספרים שניתן למצוא שם באופן שגרתי "סבא וסבתא רבה מלאי אנרגיה החיים בבית שלהם, מטפלים בגינה שלהם ומקבלים את נכדיהם לביקורים בסופי שבוע".
בארצות המערב השיא שלנו הוא בגיל 20-30 ואח"כ חלה הידרדרות הדרגתית במצבנו. עד לגיל 70 רובנו מאבדים 60% מקיבולת הנשימה המירבית שלנו, 40% מתפקודי הכליות והכבד, 15-30% מצפיפות העצם שלנו ו30% מכוחנו. במחקרים נמצאו פעם אחר פעם אנשים שבריאותם מצויינת בגיל 100. הקשישים באוקינאווה סובלים רק מ20% משיעורי התקפי הלב שמהם סובלים תושבי צפון אמריקה. החוקרים טוענים שכלי הדם שלהם בריאים מאד גם בגיל מתקדם, והעורקים הכליליים שלהם צעירים, גמישים ונקיים במיוחד. בהשוואה לאמריקאי ממוצע, הסיכוי של קשיש/ה מאוקינאווה למות מסרטן-שד נמוך ב-85%. הסיכוי למות מסרטן בלוטת הערמונית קטן ב88%, מסרטן השחלות או מסרטן המעי הגס ב70%.
במחקר הקשישים של אוקינאווה נמצא שרמת האסטרוגן של אשה אוקינאווית בגיל ממוצע של 100 שנה שווה לזו של אמריקאית בת כ70, ממצא מיוחד בהתחשב בכך שרמות האסטרוגן אצל נשים פוחתות טבעית ככל שהן מזדקנות, ורמות נמוכות של אסטרוגן הן לרוב סימן לגיל מבוגר – מה שמסביר את זה שנשים אוקינאוויות בנות גיל המעבר או אחריו סובלות מהרבה פחות גלי חום, מפחות ממחצית השברים בירך ומ80% פחות מחלות לב בהשוואה לנשים בארה"ב. ללא לקיחת שום "תרופה" כמו אלה שלוקחות נשים במערב ("פרמרין", לדוגמא, אשר גרמה להגדלת התחלואה בסרטן השד).
מחקר הקשישים של אוקינאווה מצא שרמת הטסטסטורון אצל גברים אוקינאווים מבוגרים כמעט שווה לזו של גברים אמריקאים הצעירים מהם ב30 שנה!
המזון שלהם דל בקלוריות (בהשוואה לסטנדרטים מערביים) – כ1,900 ביום, עשיר בפחממות מורכבות, הרבה דגנים מלאים, ירקות ופירות, כמעט ולא מעובד כלל, טרי בעיקר ומקומי, דל בשומן – והשומן ברובו ממקורות צמחיים. הם אוכלים מעט מזון מהחי. החלבונים מקורם בעיקר בשעועית, אפונה, דגנים מלאים, גרעינים, זרעים ואגוזים.
לפי התרבות האוקינאווית יש להפסיק לאכול כשמרגישים מלאים ב80%. לקולטני המח לוקח כ20 ד' לומר למח כמה אנחנו באמת מלאים.

מהו המצב כיום?

המחבר מספק נתונים על המצב בוילקבמבה ובהונזה כיום:
הונזה – עד לפני כמה עשרות שנים, הקשר בין עמק ההונזה לבין שאר העולם היה רופף מאד: הכניסה אל העמק הייתה קשה יחסית, לא נגישה. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 החל מצב זה להשתנות: ממשלת פקיסטן, על מנת להשיג סיוע מסין במידה ותפרוץ מלחמה עם הודו, החלה לבנות כביש פשוט עליו יוכלו לנסוע רכבים מותאמים לשטח. בהמשך, נסלל לשם כביש מהיר – שנשלם ב-1979. השלמת הכביש יצרה מציאות חברתית-כלכלית שונה למדי. ד"ר ג'ולי פלאורדיי מהמכון האמריקאי ולימודי פקיסטן טוענת שהמהפך שהתחולל בחבל ההונזה ב-20 השנים האחרונות דומה ל"רעידת אדמה תרבותית"; רבים מתושבי ההונזה היגרו לערים הגדולות ולכפרים בפקיסטן, גברים הונזים התגייסו לצבא הפקיסטני ושבו עם חיבה לטבק וממתקים. תושבי ההונזה כבר לא נבדלים כל כך מהחברה הפקיסטנית, כפי שהיו, למרות שעדיין שמרו חלקים מהתרבות שלהם. תזונתם ואורח-חייהם הופך להיות יותר ויותר מערבי עם הזמן: הופיעו שם ממתקים וקמח לבן, מוצרי בשר משומרים, ומתחילות להופיע מחלות שלא היו מוכרות שם בעבר.
וילקבמבה – התהליך שהתרחש בוילקבמבה די דומה לתהליך שעבר על הונזה – הקשר בין הקהילה לשאר החברה התהדק: עד לאחרונה הדרך היחידה להגיע לוילקבמבה מלויה (העיר הקרובה לשם) הייתה בדרך חתחתים מאומצת ומסוכנת. כיום יש במקום כביש דו-מסלולי ושירותי אוטובוסים ומוניות. עד לפני כמה שנים לא היו שם כלי-רכב, מדרכות וחשמל. עד שנות ה-90 כבר נסללו שם כבישים, הופיע חשמל, טלפונים מיושנים, טלוויזיה, ג'אנק פוד ומזון מעובד אחר, הרפואה הקונוונציונלית – בוגרי רפואה נלהבים החלו לחלק לתושבים מרשמים לאנטיביוטיקה ותרופות אחרות – מהלך שהיו לו גם יתרונות אבל גם קטל חיידקי מעיים מועילים, גרם לדיזנטריה ולמוות בקרב האוכלוסיה.
כיום אפשר לראות שם את בני הדור הצעיר  אוכלים חטיפים, שותים משקאות קלים ומשחקים במשחקי וידיאו, להוטים לעבור לעיר הגדולה.