שליטת תעשיות במחקר הביו-רפואי

מאת שי דוידוביץ, פעיל למען בריאות הציבור

מסקנות מהתוצאות בשטח

עוד ועוד כימיקלים חדשים שמיוצרים על ידי תעשיות, שנמצאים באוויר, במים, באוכל ובמוצרים השונים, משפיעים על האיזון האקולוגי ופוגעים בגוף האדם, שלא הותאם, באבולוציה, להתמודד עם חומרים אלה. העליה בתחלואה בולטת במיוחד בשני תחומים, שהם הגורמים העיקריים לתחלואה ותמותה בחברה שלנו: המזון שמשווק לציבור ושמערכות החינוך והבריאות מעודדת אותו לצרוך איננו מתאים לגופנו, ועתיר בשומן רווי, כולסטרול, וכימיקלים רעילים, הגורמים להיסתמות העורקים, סוכרת וסרטן. והמוצרים שמעודדים את הציבור לצרוך (מוצרי קוסמטיקה, תרופות, מכוניות, סלולארי, סיגריות, טקסטיל מעובד וכו') מכילים כימיקלים רעילים שמגבירים את הסרטן. "תופעות לוואי" (נזקים) של כימיקלים רעילים בתרופות רבות שיעילותן מוטלת בספק, מהווים את הגורם הרביעי בחשיבותו לתחלואה ותמותה בטרם עת בחברה המערבית.
בפני הציבור מוצגים בעלי תפקידים וגופים שאמורים למנוע את הפגיעה הבריאותית בו: משרד הבריאות, גופי פיקוח, מכוני מחקר. העובדה, שלמרות ההשקעה הגדלה בעשרות השנים האחרונות של כסף וכוח אדם במחקר ובשירותי בריאות, יש עליה תלולה בכמות גורמי התחלואה ובתחלואה, מצביעה על כך שהמערכת הזו פשוט לא מבצעת כהלכה את התפקיד שהיא אמורה לבצע, ואינה יעילה במלחמה בתחלואה. אחת הסיבות לכך היא השליטה של התעשיות המזהמות וחברות התרופות בתחום המחקר המדעי (הסיבות האחרות הן שליטה של התעשיות במקבלי ההחלטות, ברופאים, בתי הספר לרפואה, מערכת החינוך וכו'). ההחלטות לגבי מתן אישורים להפצת חומרים חדשים, וההחלטה לגבי האחריות של מפיצי החומרים למקרים של תחלואה, נקבעות באמצעות מחקרים מדעיים. השליטה של התעשיות בתחום המחקר המדעי מביאה לכך שחומרים מסוכנים מאושרים להפצה על ידי התעשיות, ולכך שלרוב הן אינן נותנות את הדין על כך.

סקירה של 1,140 מחקרים מצאה שמחקרים שמומנו על ידי התעשיה היו בעלי סבירות גבוהה יותר באופן מובהק להגיע למסקנות שרצויות למממן, ממחקרים שלא מומנו על ידי התעשיה. בהתיחס לעובדה שרוב החוקרים הביו-רפואיים במכוני המחקר הפרטיים והאקדמאים מקבלים ממומנים על ידי התעשיה, ניתן להבין את טענתם של ד"ר ריצ'רד א.דאיו, רופא פנימי ופרופ' לרפואה באוניברסיטת וושינגטון, וד"ר דונלד ל. פטריק, חוקר ידוע ופרופ' לשירותי בריאות באוניברסיטת וושינגטון, (בספרם "תקווה או תעתוע"), שמטרת המחקרים היא לא להביא תועלת, להוכחת עובדות מדעיות, אלא לענות על צרכי השיווק של התעשיות המממנות.

דוגמאות:
• סקר בלתי תלוי שנערך ב2001 מצא כי יש להמנע משימוש קבוע בתרופות קצרות טווח ממשפחת חוסמי סידן לטיפול ביתר לחץ דם. כל אותו זמן המשיכו חברות התרופות לטעון כי המחקרים לא מצאו שום פסול בתרופות אלה. מאוחר יותר התברר של -96% ממחברי מאמרים שתמכו בשימוש בחוסמי תעלות סידן היו קשרים כלכליים עם חברות התרופות.
• בימים אלה התפוצץ הסיפור של חברת מרק, שהעסיקה "כותבי צללים" בתהליך הוצאתה לשוק של התרופה "ויוקס", שהוגדרה כאסון הרפואי הגדול ביותר בהיסטוריה. "כותבי צללים" הם כותבים מקצועיים המועסקים בחברות תרופות או בחברות יחסי ציבור. הם כותבים סקירות או מאמרים לכתבי עת מדעיים, למרות שאין להם קשר לניהול המחקר. הם מקבלים הנחייה עם הדגשה על יתרונות התרופה החדשה ולפי זה כותבים את המאמר, ובשלב הבא פונים לאישיות מקצועית ידועת שם לתת את שמה כמחבר המאמר תמורת תשלום.
• ענקית הנפט אקסון מובייל הציעה עשרת אלפים דולרים למדענים תמורת מאמרים שיערערו על הקשר בין צריכת אנרגיה להתחממות הגלובלית. לפי פרסומים אחרים מימנה החברה גופים שונים שהפיצו מידע שגוי בנושא, בדומה לטקטיקות שאותן נקטו בעבר חברות הסיגריות. (לפי כתבה בעיתון "גרדיאן" הבריטי).
• הספר "בטחו בנו, אנחנו מומחים!" נותן דוגמאות רבות למימון חוקרים על ידי תעשיות. מתוך הספר: "אתם חושבים שאם מדען אומר שמשהו נכון, זה חייב להיות נכון? בתחילת שנות ה-90, חברות הטבק שילמו בחשאי ל-13 מדענים כדי שיכתבו מספר מכתבים לעיתונים רפואיים בעלי השפעה. ביוסטטיסטיקאי אחד קיבל 10,000$ לכתיבת מכתב בעל שמונה פסקאות שפורם בעיתון האיגוד הרפואי האמריקאי, וחוקר סרטן קיבל 20,137$ לכתיבת ארבעה מכתבים וחוות דעת ל"לנסט – עיתון המכון הלאומי לסרטן" ולוול סטריט ג'ורנל."

שיטה נפוצה להטיית המידע המדעי שמגיע לציבור היא פשוט להסתיר/לגנוז/לעכב פרסום ממצאי מחקרים לא רצויים. זה מתאפשר מכיוון שהחברות לא מחוייבות לחשוף את כל המחקרים שהן ממנות. החוקרים נמנעים לתעד ולפרסם תוצאות שליליות, והמחקרים החיוביים מתפרסמים מוקדם יותר מהמחקרים השליליים. לדוגמה, המחקרים שנעשו ע"י התעשייה על קרינה אלקטרומגנטית לא פורסמו לציבור לפני שהחלו בשיווק הטלפונים סלולריים.

שיטה נוספת להטעות את הציבור בנוגע למחקרים שנעשו היא הטענה: "לא חזרו על המחקר". פשוט לא מבצעים שוב מחקר שנתן תוצאות לא רצויות, ואז טוענים "לא חזרו על המחקר הזה". לציבור זה נשמע כאילו ניסו לחזור על המחקר ולא מצאו שוב את אותם ממצאים שליליים, כשלמעשה לא ביצעו שום ניסיון לחזור על המחקר. כך מערערים את אמון הציבור במחקרים שמראים תוצאות שליליות. כמו כן, כשארגון לאומי גדול (כמו המועצה הלאומית למחקר בארה"ב) נדרש לנתח מחקרים, הוא בדרך כלל מגביל את הניתוח למחקרים שעברו הערכת עמיתים, שחזרו עליהם. לפעמים חוזרים על מחקר עם שינויים מסוימים ואז טוענים שלא חזרו על המחקר המקורי.

הטענה "יש ממצאים לכאן ולכאן" היא שיטה נוספת להסיט את תשומת הלב מכך שיש מחקרים שהראו נזקים.

החתמת החוקרים על סודיות. זהו הנוהל המקובל. נאסר על החוקרים לדבר על המחקר שלהם, ולחברה המממנת יש שליטה על מה שהם יגידו. מכיוון שהתעשייה מעכבת ומונעת פרסום מחקרים, ומקבלת את המחקרים לעריכת סופית לפני הפרסום, נמנע דיווח ישיר של החוקרים על מסקנותיהם. למשל, בהסכם הסודיות שעליו מחתימה חברת "כימיקלים לישראל" את היועצים, "מידע סודי" מוגדר בו ככל ידע בנוגע לעסקי החברה שיימסר למומחה, "על-פי שיקול דעתה הבלעדי", אלא אם יוכיח שמדובר במידע שהיה קודם ברשותו או ב"נחלת הכלל". הסודיות חלה על כל מפעלי הקונצרן, גם אם המומחה נשכר כיועץ רק לאחד ממפעליו, וההתחייבות לשמירתה "אינה מוגבלת בזמן". בין המדענים שמועסקים ב"כימיקלים לישראל" ומקבלים תשלום כדי להעיד לטובתה, נמצאים למשל פרופ' מנפרד גרין, יו"ר המרכז הלאומי לבקרת מחלות, פרופ' יונה אמיתי, מנהל המחלקה לאם, לילד ולמתבגר, ויו"ר הוועדה לקביעת תקנים לצלילה בקישון, ופרופ' יוסי ריבק, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות העובד, חבר הוועדה הבין-משרדית לחומרים מסרטנים, מוטגניים וטרטוגניים, וראש החוג לבריאות תעסוקתית וסביבתית בביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטת ת"א.
ועדת שוחט לרפורמה במערכת ההשכלה הגבוהה המליצה (עמוד 41, סעיף ב') שהשוק הפרטי יוכל לממן מעתה עד 75% מעלות מחקרים של חברי סגל (עד עכשיו זה היה 50%). בדברי ההסבר נכתב כך: "הדבר נועד לעודד את האינטראקציה של חברי הסגל עם התעשייה עתירת הידע". הועדה אפילו מציעה (בעמוד 42 סעיף 5) שחברי הסגל יגדישו יום בשבוע ל"מעורבות משקית" – לייעץ ולעזור לתעשיות: "מומלץ מחדש ולטפח את מדיניות האוניברסיטאות בכל הנוגע לעידוד חברי סגל למעורבות משקית, במסגרת יום בשבוע המוקדש לייעוץ או ליזמות תעשייתית." אם כל חוקר יהיה מועסק בתעשיה שבה הוא מומחה, ויוחתם על הסכם סודיות, התעשיות תוכלנה בדרך זו להשתיק באופן ממוסד ומאורגן את כלל החוקרים באקדמיה.

דרך נוספת לשליטה בחוקרים ובמה שיכתבו היא לעכב את התשלום עבור המחקר עד שהחוקר יתאים את מסקנותין לצרכי המממנים. למשל, ד"ר רוס אדיי מצא שקרינה סלולרית מגבירה גידולים סרטניים, מוטורולה דרשה שישנה את ניסוח מסקנותיו, וכשסירב היא הפסיקה את המימון ולא שילמה לו כסף שהיתה חייבת לו. לדבריו, "התעשייה לא באמת מעוניינת בחקירה רצינית שתהיה זמינה לציבור. כל מה שהם רוצים הוא שהמחקר יתמוך בטענותיהם… התוצאות נמעכות ע"י תעשיית הטלפונים הסלולריים." גם הכסף למחקר של ד"ר הנרי לאי על השפעות הקרינה האלקטרומגנטית עוכב עד שהוסכם על גירסת הדוח שלו עם תעשיית הטלפונים. הוא נדרש לשנות שלוש פעמים את הממצאים שלו, שהראו שהקרינה מסרטנת. הוא אמר: "השליטה בתוכניות המחקר עברה למנהלים ועורכי דין. זה בדיוק מה שקרה בתעשיית הטבק."

סתימת פיות לחוקרים שלא בשירות התעשיות
התעשיות רודפות חוקרים שמפרסמים תוצאות מחקרים שעלולים לפגוע באינטרסים שלהן. דוגמאות:
• חברות התרופות רודפות חוקרים שפרסמו מידע על מחקרים שהראו שתרופות ישנות יעילות יותר מחדשות. למשל, חוקר הציג ב- 1995 מאמר מדעי שמצא שהתרופות החדשות והיקרות בעלות סיכון גבוה להתקפי לב בהשוואה לתרופות ישנות וזולות. התגובה מצד חברות התרופות היתה התקפה תקשורתית ואישית נגדו. במקרים אחרים חברות תרופות הכשילו את קידומם המקצועי של חוקרים.
בספרה "הסלולרי – לא מה שחשבת, המידע שמוסתר מהציבור" מספקת איריס עצמון דוגמאות רבות להטיית והסתרת מחקרים ורדיפת חוקרים בתחום הקרינה הסלולרית. למשל:
• בולנסיה, ספרד, 4 ימים לאחר ש ד"ר דלאודיו גומז פרטה כתב מכתב לממסד הרפואי של ולנסיה ובו הגיע את דאגתו על כך שבדומה לממסד הרפואי בארה"ב גם הממסד הרפואי בספרד לא נקט עמדה בקשר לבעיות עם הקרינה האלקטרומגנטית – הודיעו לו שהוא חייב להפסיק מיד את מחקריו על קרינה אלקטרמגנטית.
• בשבדיה הממשל מונע מימון ומאיים לסגור את מעבדת המחקר בנושא קרינה אלקטרומגנטית של פרופ' אולה ג'והנסון;
• בגרמניה, החוקר ד"ר להרכט וון קליצינג התפטר מהאוניברסיטה הרפואית בליבק, כדי להמשיך במחקרו על הקרינה, לאחר דיקן האוניברסיטה אסר עליו לפנות לפרלמנט הגרמני בנושא השפעות הטלפונים הסלולריים, בטענה שזה יפגע באוניברסיטה.
• באנגליה, ד"ר ג'ררד הילנד מאוניברסיטת וורוויק יצא לפנסיה מוקדמת בעקבות לחץ כבד נגד מחקרו בנושא השפעת הקרינה האלקטרומגנטית על האדם;
• בארה"ב, פרופ' וויליאם מורטון מאוניברסיטת אורגון למדעי הבריאות (OHSU), הותקף על ידי הנהלת הבוחנים הרפואיים של אורגון, ונאלץ לוותר על רשיונו הרפואי כדי להמשיך ולחקור את הרגישות לאלקטרומגנטיות; ורוג'ר סנטיני, חוקר ותיק בתחום האלקטרומגנטיות, העיד בפני המשרד להערכת המדע ובחירות טכנולוגיות, לאחר שמנהל המעבדה הממשלתית שבה הוא עובד אסר עליו לדבר עם עיתונאים, פוליטיקאים וחוקרים אחרים על "השפעות ביולוגיות של טלפונים סלולריים ותחנות בסיס (אנטנות)": "אנו עדים כיום להתפתחות של לחץ המכוון לפגוע בשמם הטוב של חוקרים מסוימים ובממצאים שלהם, בתוך המוסדות שלהם. הקמפיינים הללו של הטרדות מוסריות ומקצועיות מתוזמרים במיוחד על ידי ספקים מסוימים של טלפונים סלולריים, פקידים נבחרים וגופים לבריאות הציבור. חלק מן המדענים העובדים על הבעיה של השפעות ביולוגיות מטלפונים סלולריים ותחנות בסיס, הפכו לאחרונה למטרה, בעקבות הלחצים הללו, לצעדים מפלים מצד המוסדות שלהם: פיטורים, שינוי מקצועי, שינוי של נושא המחקר, חסימת הקריירה, איבוד שותפים, איסור לדבר." הוא התייחס ל-3 דוגמאות של מדענים בולטים בצרפת, ולמקרים נוספים.

"בעולם התזונה והבריאות, מדענים אינם חופשיים ללכת בעקבות מחקרם לכל דרך שיוביל. להגיע לתוצאות 'לא נכונות', אפילו באמצעות מדע מהשורה הראשונה, זה עלול לפגוע בקריירה שלך. לנסות להפיץ את המסקנות ה'לא נכונות' לציבור, בשם בריאות הציבור, זה עלול להרוס את הקריירה שלך. שלי לא נהרסה – היה לי מזל." (ד"ר קולין קמפבל, פרופסור אמריטוס לביוכימיה תזונתית באוניברסיטת קורנל, שניהל את "מחקר סין", מחקר התזונה המקיף ביותר שנעשה אי פעם)

שיטות נפוצות למניפולציות בתוצאות המחקר לתועלת המממנים:
אין ביקורת אוביקטיבית על המחקרים: המחקרים לא ניתנים לבדיקה ביקורתית למדענים ורופאים אחרים, שלא מקבלים שכר מחברות התרופות. לכן קל לעשות מניפולציות במחקר.

"קיימות טכניקות עבור פרוטוקולים של מחקר מניפולטיבי לייצור מחקרים אשר המסקנות שלהם מתאימות לאינטרסים של המממן שנקבעו מראש. הטכניקות הללו כוללות התאמת זמן המחקר (כך שלהשפעות הרעילות אין זמן לצוץ), מניפולציה של כמות החומר המוחדר לקבוצות המחקר וקבוצת הביקורת, ופרשנות סובייקטיבית של נתונים מורכבים. לעיתים קרובות שיטות כאלה הן כמעט הונאה מושלמת, המובילה לתוצאות צפויות. בדרך כלל, לארגונים שמממנים מחקר יש רעיון ברור לגבי התוצאות שיקבלו, אחרת הם לא יממנו את המחקר." (ג'וזץ הוקינס, אוניברסיטת קורנל)

מפרסמים אותו מחקר מספר פעמים, תחת כותרת שונה, בשינוי שמות המחברים, מתקבל הרושם שקיימות הוכחות מדעיות רבות. למשל, לגבי מאמרים על תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידים – צירפו יחד כמה מאמרים שחזרו על המחקר, ואז קיבלו מספר גדול של משתתפים והיו כפילויות במספרים.

הצגת תוצאות שליליות כחיוביות.
למשל תרופות שמורידות כולסטרול או מסדירות קצב לב, עלולות באופן פרדוקסלי דווקא לקצר תוחלת חיים של המטופל. כמו כן, כיווץ גידול ממאיר אינו מהווה מדד אמין ליעילות הטיפול. מחקר שמצא הגברה משמעותית של הסיכוי ללקות בסרטן המוח לאחר עשר שנים של דיבור בסלולרי – יחצני ממני המחקר הוציאו הועה לעיתונות שפורסמה בתקשורת כך: מחקר מוכיח: אפשר לדבר עשר שנים בסלולרי בלי חשש לסרטן המוח.

בלבול בין קשר מתאמי לבין סיבתיות. כשמישהו הבריא לאחר קבלת טיפול, טוענים שהוא הבריא כתוצאה מכך, גם כאשר יש ראיות לכך שהטיפול למעשה הפחית את הסיכוי להבריא.

בדיקת דברים לא רלוונטיים: בודקים משהו אחד ואז אומרים שלא מצאו סכנה מדבר אחר, שבכלל לא נבדק. למשל בתחום הקרינה האלקטרומגנטית, כדי שהמחקר יתן תוצאות לפיהן הקרינה בטוחה, מחפשים השפעות של חימום ולא השפעות ביולוגיות (ואז אומרים שלא מצאו השפעות ביולוגיות – כשבכלל לא חיפשו כאלה); בונים מחקרים עם עוצמות קרינה גבוהות וחשיפה לזמן קצר – ואז אומרים שהמחקר לא מצא השפעות בריאותיות שליליות מקרינה בעוצמות נמוכות לטווח ארוך (למשל אנטנות) כשבמחקר כלל לא חיפשו אותן.

השוואה בין השפעות החומר הנבדק לבין משהו שידוע שהוא גרוע יותר. למשל, תרופה שידוע שהיא לא יעילה, מינונים תת אופטימליים של תרופה מקבילה; תרופה ישנה יותר שחייבת להינתן בעירוי ובמחקר ניתנת בבליעה.

עריכת מחקרים עם אוכלוסיות קטנות מידי.
למשל, אם מתכננים מחקר שבודק השפעות חומר מסוים על 500 נבדקים, כאשר ידוע שהחומר פוגע באחד מכל 10,000 אנשים, אפשר להפיק תוצאה לפיה החומר לא מזיק.

בחירת מודל המחקר בהתאם לתוצאות הרצויות:
1. שינוי המודל במהלך הניסוי: למשל מוציאים במהלך המחקר את הנבדקים שהחומר מזיק להם ומחליפים אותם באחרים.
2. שימוש במודל לא רלוונטי: בדיקת השפעות חומר על איזורים בגוף שלא נחשפים לחומר, על בני אדם שלא נחשפו לקרינה, על חפצים או על בעלי חיים (חומרים משפיעים בצורה שונה על כל מין ותת מין, כך שמה שפוגע בבני אדם לא בהכרח יפגע במין אחר. לגבי מחקרים בחיות שהתקבלה לגביהם התוצאה הרצויה טוענים שניתן להשליך בחיות לגבי בני אדם. אם התקבלה לא תוצאה לא רצויה, טוענים שמכיוון שהמחקר נערך בחיות, התוצאה לא רלוונטית לגבי בני אדם.) לדוגמה, חברת מוטורולה שילמה לחוקרים לבדוק את השפעת הקרינה הסלולרית על חפצים כמו שקית עם מים, מלח ופלסטיק וגוש של ג'ל (מודלים שלא מכילים רקמות אנושיות שסופגות קרינה), על הגב (בעוד שמדברים ושומעים מהראש) ועל חולדות, ובדקו השפעות קרינה בקרב אנשים שכמעט לא נחשפו לה, למשל מחקר שנעשה על השפעות של עשר שנות קרינה על התפתחות גידולים במוח, שבו נבדקו באנשים שנחשפו לקרינה רק במשך שלוש שנים (להיווצרות גידולי מוח נדרשים יותר משלוש שנים).

שליטה בכתבי עת וכלי התקשורת

כתבי העת וכלי התקשורת ממומנים על ידי פרסומות של התעשיות. מעבר לזה, בדרך כלל הם בבעלות ישירה של התעשיות (להלן מפה השליטה בתקשורת עם פירוט התעשיות של הבעלים ולפי סוג התעשיה: תרופות/מזון/כימיקלים). לתעשיות יש סוללות של אנשי יחסי ציבור שפועלים כדי להכניס פרסומים לטובתם, ומצד שני סוללות של עורכי דין שיכולים לאיים על העורכים ולמנוע פרסומים שלא לטובתם. כך שלעיתים קרובות קשה להכניס לכלי התקשורת ידיעות שנוגדות את האינטרסים של התעשיה. למשל, לאחרונה עשה העיתונאי מיקי רוזנטל סרט על הנזק שנגרם לציבור מהתעשיות של משפחת עופר ("כימיקלים לישראל"). עורך הדין של משפחת עופר איים בתביעה כנגד גופי תקשורת שרצו לשדר את הסרט. משפחת עופר מחזיקה גם בבעלות על זכיינית ערוץ 2 "קשת". מיקי רוזנטל סיפר בריאיונות שבעיתון "ידיעות אחרונות", בו עבד, נמנעו מלפרסם ידיעות ביקורתיות כלפי עסקי משפחת עופר.

יחד עם זאת, ראוי לזכור כי יש עדיין חוקרים בלתי תלויים ואמיצים, שלא מפחדים לבצע ופרסם מחקרים אוביקטיביים ולהפיץ את המידע שברשותם, גם אם הוא נוגד את האינטרסים של תעשיות חזקות; ויש עיתונאים ועורכים אמיצים שמפרסמים מידי פעם את המחקרים האמינים בכלי התקשורת ובכתבי עת. מידע אמין על מחקרים אמינים ניתן למצוא גם בספרים וגם בחיפוש עצמאי של מחקרים.

מקורות:
"תקווה או תעתוע", ספרם של ד"ר ריצ'רד א.דאיו, רופא פנימי ופרופ' לרפואה באוניברסיטת וושינגטון, וד"ר דונלד ל. פטריק, חוקר ידוע ופרופ' לשירותי בריאות באוניברסיטת וושינגטון
"הסלולרי, לא מה שחשבת! המידע שמוסתר מהציבור", מאת איריס עצמון, 2004
"מחקר סין", ד"ר קולין קמפבל, פרופסור אמריטוס לביוכימיה תזונתית באוניברסיטת קורנל

ICHF (International Council for Health Freedom), Newsletter Vol. VI, Nos 3-4 published by ICHF, LA Jolla Ca 92037.
Barnett A, Revealed: how drug firms 'hoodwink' medical journals, The Observer, 7 December 2003.
Boseley S, Scandal of scientists who take money for papers ghostwritten by drug companies, The Guardian, February 7, 2002.
B. Blake Levitt, Cell Towers, New Century 2000
Justin Bekelman, Yan Li and Cary Gross, Scope and Impact of Financial Conflicts of Interest in Biomedical Research: A Systematc Review, Journal of the American Medical Association, 289 pp. 454-465, January 22/29, 2003.
Nick Fleming and John Coles
Express Newspapers UK 24.5.99